השיעור היומי (או) איך היקום הזכיר לי את משמעות יום השואה

אפריל 15, 2015

אני לא סובל ימי זיכרון ממלכתיים מכל סוג, ולכן לא זכרתי שערב יום השואה היום. גם ככה זה יום שכולו קליפה חסרת משמעות בעיניי: בצורתו הממלכתית והממוסדת הוא עוסק רק בתחושת הקורבנות (ולפעמים גם בגבורה), אבל נטול כל התייחסות להווה או לעתיד שלנו. כשיש ניצולים רעבים ללחם שקמלים בדירות מרופטות, בעוד שמשלחות ח"כים עסוקות בלנסוע לאושויץ בשביל להוכיח לעולם ש"עם ישראל חי" (תזכורת למי ששכח) או מוציאים מליונים בשביל לירוק לפולנים בפרצוף עם מטס צבאי מעליהם (תזכורת שניה), אז הממסד יכול לדחוף את היום הזה לאן שהוא דוחף את שאר סוגיות זכויות האדם. עלות הדלק שמטוס קרב אחד זולל בשעת טיסה יכול לפרנס ניצול אחד שנה שלמה.
"לזכור ולא לשכוח"? מה הלקח שהיום הזה אמור להזכיר לנו? האם אותו סיפור על הגרמנים חיות האדם והצאן לטבח- הסיפור שמאפשר לנו 70 שנה אחרי להמשיך לטעון שאנחנו, עם הצבא והמדינה וההייטק וארה"ב והכיבוש והגזענות- אנחנו בעצם הקורבנות פה? אז יום השואה לא מעניין אותי- כל דור הסבים שלי ניצולים ואני לא צריך את המדינה בשביל לזכור מה הם עברו.
היום, בעודי עורך תמונות, הרצתי ברקע הרצאת TED של פיליפ זימברדו, האיש שערך את ניסוי בית הכלא באוניברסיטת ברקלי והוסיף עוד הוכחה לכך שהנאצים היו רק בני אדם, כמו כולנו. הניסוי הוכיח שבמרבית המקרים הרוע הוא לא תוצר של האינדיוידואל אלא של הסיטואציה. במילים אחרות: כל אחד מאיתנו יכול להדרדר במדרון החלקלק בדרך אל הרוע. הרוע לא מתחיל אף פעם בלערוף ראשים, הוא מתחיל תמיד באדישות אליו. זימברדו מדבר על ברקלי ואמריקה, אבל אפשר להתאים את הטקסט לכל מקום ולכל אומה.
חיילי צה"ל שמתעללים בעצירים ויורים בקטינים בגב הם לא אנשים רעים, אלא אנשים בתוך מערכת שמכניסה אותם למצבים בלתי אפשריים ללא פיקוח. חייל אחד מתעלל, אבל 10 אחרים מסתכלים הצידה ומפקד אחד שותק, והם כולם לוקחים עוד צעד קטן להפוך לאותו המתעלל. זימברדו טוען שהגיבורים האמיתיים בעולם הם לא אלה שאנחנו שומעים עליהם, אלא אנשים פשוטים שמצדדים במוסר אל נוכח עוולות. הוא מריץ תוכנית בבתי ספר ללימוד הילדים איך להיות גיבורים- איך להתכונן לסיטואציה הזו בחייהם שבו הם יצטרכו לנקוט עמדה הפוכה לסביבה ולעמוד על שלהם.

מאוד התלהבתי מההרצאה ושלחתי אותה במייל לזוגתי היקרה קייטי, שיושבת כרגע מעבר לים. מיד אח"כ שמתי לב שבדיוק באותו זמן היא שלחה לי וידאו שנהיה ויראלי לאחרונה בארה"ב. נדהמתי לגלות שהוידאו הזה מדבר בדיוק על אותו הדבר. דיקסון ווייט, רדנק בהגדרה עצמית, מדבר על ההארה שהייתה לו כגזען בארץ שבה מתקיימת מערכת גזענית. במבטא דרומי כבד ומראה סטראוטיפי לדרום, ווייט מטיח מילים נוקבות ומדוייקות כשירה כתובה היטב הישר ללב הקונצנזוס הלבן של אמריקה.
"אתם לא רואים צבע עור?" הוא שואל בלעג את אלה שמעדיפים להתעלם מהמציאות תוך טענה שצבע לא משפיע עליהם. "אז תתחילו לראות!"  הוא יורה.

רציתי לכתוב כמה מילים בפייסבוק על זה ומיד קפץ לי פוסט של מישהי שהותקפה מילולית בטמבוריה בחיפה. יותר ממה שהיא הושפלה וכאבה את עלבונה, היא לא הצליחה לתפוס איך שאר האנשים בחנות לא אמרו מילה. מה, כולם חושבים ש"לכי להזדיין בתחת" כתגובה לתלונה על שירות זה לגיטימי? התגובה הראשונה לפוסט סגרה לי מעגל (ואני מצטט): "…מדובר כנראה באדם דפוק/ פסיכופט". חלק מההכחשה שלנו היא החלוקה הברורה ל"אנחנו" ו"הם". "אנחנו" לא עושים דברים כאלה ו"הם" כן. זימברדו מדבר על המושג "תפוחים רקובים"- ה"הם". גם השותקים בחנות הם "הם". וגם אנחנו לפעמים "הם", בכל פעם ששתקנו נוכח עוול ובודאי כשביצענו אחד.

הפוסט של מיכל

זאת המשמעות של יום השואה: האדישות היא הצעד הראשון בדרך אל הרוע. מה שצריך לזכור ולא לשכוח הוא שכל מה שדרוש לניצחון הרוע הוא שאנשים טובים לא יעשו מאומה (כנראה לקוח מהסרט "מלחמה ושלום").

לחשוב ש"יהיה בסדר" וש"זה לא ענייני" היו המחשבות של הפולנים שהריחו גופות נשרפות והסתפקו בלנקות את האפר מעל לגגות שלהם. "זה הם, זה לא אני" זה מה שחשבו הגרמנים שלא ניפצו חלונות בליל הבדולח ורק נשארו בבית בשביל לא להסתבך. בסופו של דבר, ההסטוריה היא ששופטת את האנשים שלא מצליחים לראות את התמונה המלאה מבעד למאורעות ההווה וטרדות היומיום. מישהו לידכם זרק הערה פוגענית וזולה לאישה ואתם שתקתם? אתם סקסיסטים אלימים. הישראלי המכוער היכה שנית ואתם רק הקלטתם בסמרטפון? גם אתם היכיתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>