חמישה ימים של מידברן, חמש תובנות על האירוע והחיים

מאי 31, 2015

למי שעקב אחרי הפוסטים האלה בפייסבוק, זהו הפוסט האחרון והמסכם. לטובת אלה שלא הספיקו לקרוא- אחרי התובנה האחרונה צירפתי את אלה שכתב פרסמתי (בצירוף תמונה אחת שפייסבוק החליטו להוריד מפאת קדושת המקום).

תובנה מספר 5: הילדים במדבר, והוריהם

אחת הטענות של המשטרה, שבגינה עוכבה פתיחת האירוע ולא ניתן אישור לעלות על הקרקע, הייתה העירום הגלוי והימצאותם של ילדים בסביבה נוראית שכזו (שבה יש עירום, רחמנא ליצלן). לבסוף, "נאסר" על עירום באירוע ופעילויות בעלות אופי מיני היו חייבות להיות מאחורי שלט של +18 כדי למנוע פגיעה בנפש הרכה.

האם המשטרה פעלה בהתאם לחוק? כנראה. האם זה היה מגוחך? בטוח. הורים שמביאים את ילדיהם למידברן יודעים מה הולך שם. יש להניח שאם היו מאמינים שמראה של בולבול חשוף יצלק את הילד לעולמי עד, הם לא היו שם. כנראה שהם מאמינים שילדים, בהיותם בבואת המודלים שלהם לחיקוי ובהיעדר הטמעה ארוכת שנים של טאבואים חברתיים, פשוט לא שמים על העירום. כמו שאמר אב אחד בכתבה שפורסמה ביום שישי בערוץ 2: "הילדים פשוט לא רואים את העירום!"

udig_150521_136

הרי ילד מתנהג, בד"כ, עפ"י סביבתו. מכיוון שהסביבה הספציפית הזו לא עשתה עניין מהנורמות הלא קונבנציונליות ללבוש וחשיפה, גם הילדים לא עשו. כל הילדים שראיתי, בין אם עם הוריהם או לבד, היו עסוקים בלהשתולל בין המתקנים השונים לתחפושות ולמשחקים. הם עברו בין המקומות שעשו גיפטינג (נתינת מתנות) ואספו בועות סבון או מדבקות או אוכל. הם היו- ממש כמו הוריהם- חופשיים.

יותר מכך, אני חושב שהחיקוי היה הדדי. מצד אחד, הילדים סיגלו לעצמם מהר מאוד את המניארות והשפה של ה"ברן". מצד שני, חלק ניכר מהחוויה היא לתת לעצמך להגיב, להתלהב ולשמוח בצורה חופשית ומנותקת מהביקורת והסנקציות החברתיות שאני רגילים אליהן. בעצם, חלק מהחוויה היא לתת לעצמך לשמוח כמו ילד: ללא מעצורים, במלוא עוצמת הרגש ובצורה נקייה מהפרעות. אני שמח מאוד שהיו ילדים במידברן.

udig_150522_529

לטובת אלה שהפסידו את הקודמות, להלן ארבע התובנות הראשונות.

תובנה מספר 1: "אבל מה זה מידברן?"
זו השאלה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות מאנשים ששמעו על האירוע ולא מצליחים להבין מה הוא ומה עושים שם. למרבה הצער, הקלישאה ששמעתם מאלה שהיו נכונה כהוויתה: קשה להסביר, פשוט צריך להיות שם. הסיבה היא שממש כמו הציונות, החמאס וחברת פג'ו (לטובת אלה שקראו את התנ"ך של יובל נוח הררי), המידברן הוא רעיון. יש דגש עצום על אומנות כדרך לביטוי עצמי, יש עשרה עקרונות על פיהם מתקיים האירוע ויש עוד מיני תקנות משנה שמנסחות את דרך ההתנהלות במקום, אבל לחוויתי ולהבנתי, זיקוק ההגדרה הוא שהמידברן הוא מרחב חופשי לחלוטין לביטוי עצמי, נקי מביקורת ושיפוטיות.
שתי התמונות הבאות ממחישות את הרעיון: בראשונה, בחור קירח מהרגיל, כבד מהרגיל, עם בנדנה ופרחים על הראש, עומד בתור לשירותים. בתור מי שעמד מאחוריו, אני יכול להבטיח לכם שאף אחד לא הסתכל עליו שונה מהבחור לפניו שלבש מכנסיים וטריקו. הוא אפילו לא בלט בנוף.

udig_150522_521
בתמונה השנייה יש בחור במסיבה שלובש מסיכת אריה. לא הכרתי אותו לעומק, רק קשקשנו כמה שניות. כמה השניות האלה הספיקו לי בשביל להבין שמסיכת האריה היא לא סתם: זה הוא. כך הוא רואה את עצמו על אף שסובל מנכות די קשה (לא בתמונה). רק במדבר, בקהילה הקטנה של המידברן, הוא יכול להיות אריה אמיתי ל-5 ימים, בלי להתנצל או להיות נבוך ממודעות עצמית. פשוט אריה.

udig_150523_828

 

תובנה מספר 2: "זה איפה שכולם הולכים עירומים, לא?"

כן, יש עירום במידברן, אבל לא- זה ממש לא העניין. האמת היא שזה בדיוק ההיפך מהעניין. העירום הוא חלק אינטגרלי מהחופש שעליו כתבתי אתמול; החופש להיות אתה בצורה הטיבעית ביותר, ממש כמו שאמא טבע עשתה אותך. במסגרת החופש הזה, אפשר ללכת עם התחת הלבנבן בחוץ ולתת לציצים להתנדנד בחינניות נפלאה, ולאף אחד לא יהיה אכפת. אף אחד אפילו לא מסתכל. המידברן-המרחב הבטוח והלא שיפוטי הזה- פשוט מאפשר לאנשים להשיל את הבגדים ולהיות הם. הכי נטו שיש.

שתי אנקדוטות, אחת מתאימה לתמונה ואחת לא: אני מאוד אוהב לבשל, אז הבאתי את הסינר האהוב שלי (ביטוי עצמי, כן?). הפנטזיה שלי הייתה ללכת רק עם הסינר, אבל כשהגיע רגע האמת הרגשתי צורך לשים בוקסר (מה לעשות, שנים של התנייה…). החברים במחנה ראו אותי וממש הגיבו בפליאה: "מה הקטע של הבוקסר? תוריד!". אז הורדתי. העברתי את אותו אחה"צ עם טוסיק שחייך לעולם, והעולם- אפילו לא התייחס אליו. עד שלא דיברתי עם אנשים וזה עלה בשיחה, אף אחד לא שם לב לזה…

IMG_3946

במדבר חם ויש ה-מ-ו-ן אבק. המקלחת היא קצת פרוצדורה ולכן יש מחנה שלקח על עצמו להקים מקלחות ציבוריות לטובת הכלל. רוב הזמן אנשים עמדו יפה בתור וחיכו לתורם להתקלח בזוגות (כי אחד צריך להשפריץ מים בזמן שהאחר מתקלח), אבל מדי פעם, לשם הגיוון, היו מסיבות במקלחות. המסיבות היו תחת הגדרת "עירום מומלץ", מה שאומר שרוב המשתתפים היו כביום לידתם. מים, אלכוהול, בוץ, שמש והרבה אנשים עירומים רוקדים- חוויה ראשונית לחלוטין עבורי. עם זאת, לא יכולתי להשתחרר מתחושת ההפתעה על כך שלא הרגשתי בכלל מיניות באויר. כבר קרה לי בעבר שנכנסתי למועדון בת"א ויצאתי אחרי עשרים דקות כי הסליז היה יותר מדי עבורי. דווקא שם, כשקיפצתי עירום עם קבוצה גדולה של עירומים אחרים, זה בכלל לא עלה לי בראש. זה הרגיש טיבעי ופשוט- מחובר לאותו יצר קדמוני שירשנו מאבותינו האפריקאים לפני עשרות אלפי שנים, שמוכה ומדוכא תחת שלטון הציויליזציה.

תובנה מספר 3: אין כסף, אין דאגות

במידברן אסור להשתמש בכסף. חלק מהאג'נדה הוא שכל אחד צריך לדאוג לכל צרכיו ולכן אין צורך בכסף- ממילא אין מה לקנות. אי השימוש בדבר הכי יומיומי ,שמכתיב את כל ההתנהלות שלנו בעולם, גורם לכך שהחוויה האנושית מתפרקת מהמון שכבות אינטרסים שיוצרים אותה. מה שנשאר, משהציפייה לתגמול לא קיימת, היא נתינה אמיתית. נתינה שלא למטרת רווח ולא למטרת מימוש אינטרסים צרים וחומריים, אלא נתינה שהתמורה היחידה בעבורה היא תודה, חיבוק או חיוך. הדינמיקה הזו יוצרת את האקיליבריום המושלם: אנחנו נותנים שלא למטרת תמורה חומרית, אלא למען תמורה ריגשית. אין פה אשליה של הקרבה עצמית ואלטרואיזם מופלא, ממש לא. כל אחד מהנותנים מקבל תמורה מזוקקת, חמימה ומשכרת שיוצרת את מארג היחסים המיוחד שהוא המידברן. מחקרים הוכיחו מעל לכל ספק שהתנדבות (או נתינה מעצמך) הופכת אותך לאדם מאושר יותר. אז מה קורה כשכולם סביבך באותה רוח הנתינה למשך 5 ימים? מה קורה כשאתה נותן ונותן מבלי לחשבן? אושר גדול, זה מה שקורה. פשוט אושר גדול מעצם הפעולה ומהחום שמוקרן אליך חזרה.

udig_150521_151
בתמונה מס' 1 חולק חבר מהמחנה שלי את אחד מהדברים הכי מבוקשים ויקרי ערך במדבר(ן): מיץ אבטיח.
תמונה 2 מראה בחור חמוד שהגיע לפחות לשתי מסיבות זריחה שבהן נכחתי. הוא הגיע מצוייד עם גז נייד, מחבת, שמן ובלילה וחילק פנקייקים לרוקדים מזוגגי העיניים. סתם כך, הטריח את עצמו ב-6 בבוקר להגיע ולפנק את חבריו לברן.

udig_150523_733

תובנה מספר 4: ורוד זה לבנות
מי שהספיק לקרוא את הדברים שנכתבו על המידברן עד כה כבר יודע שהעיקר הוא החופש לבטא את עצמך בכל דרך שלא תבחר. העירום מתקבל בשיוויון נפש ועל אחת כמה וכמה- הלבוש. יש יום במידברן שהוא "יום חצאית הטוטו", בו כל מי שיש לו ובא לו- הולך עם חצאית טוטו. אבל אם להודות על האמת, לא באמת צריך יום מיוחד לקרוסדרסינג: בכל רגע נתון אפשר למצוא עשרות רבות של בחורים בבגדי נשים (ולהיפך).

udig_150521_140
כשהתת מודע מגיע למקום שבו הוא כבר לא שולח התראות "תסתכל, זה מוזר!" על כל גבר בחצאית וגרביונים, המודע מתחיל לשאול שאלות. מי קבע, בעצם, שבגדי נשים הם לנשים? מה אם הם מתאימים לגברים או נוחים יותר? ובכלל- איפה עובר הקו? אחרי זמן, השאלות מחריפות: מה זה אומר אם ברגע שניתנת ההזדמנות, עשרות גברים מנצלים אותה על מנת להתלבש כאישה? האם גם ביום יום הם היו מנסים להתלבש כך במידה ולא היו חוששים מההשלכות החברתיות? ובעצם, למה יש פה השלכות חברתיות? מה הביג פאקינג דיל פה? רובם ככולם נראו כאילו די נוח להם בשמלות ובחולצות המחשוף. מכיוון שהרגשתי שזה הזמן והמקום, ביקשתי מחברה מהמחנה חצאית. העברתי יום שלם בחצאית ונגעתי בתענוג הייחודי הזה שיש לבחורות בקיץ. ואיזה תענוג זה! ממש קוממה אותי העובדה שאני לא אמור ללבוש חצאית, אלא מיני מכנסי 3/4 שמשפשפים ומזיעים עליי, במקום המצאת הקסם המאווררת והחופשיה הזו. הסקוטים עלו על משהו טוב מלבד (וזה לא רק האלכוהול שלהם). אז אני מסיים בקריאה נרגשת לגברים: ליבשו חצאיות!

udig_150521_290
נ.ב.
האם ידעתם שנעלי העקב המודרניות היו סימן סטטוס לגברים מהאצולה הצרפתית ורק במאה ה-20 חזרו לאופנה כאביזר נשי?

2 תגובות “חמישה ימים של מידברן, חמש תובנות על האירוע והחיים

  1. סקרן

    במקלחות המשותפות שאתה מתאר, היו גם נשים וגם גברים ביחד??נשמע ממש הזוי. הבנות גם היו עירומות??

    1. admin מאת

      כן, חביבי- גברים ונשים ביחד. כולם אנשים מבוגרים שמסוגלים להבין שהמקום הזה הוא פתוח, רגיש וקשוב. דווקא לא הזוי בכלל כשהאנשים הנכונים מתקבצים לאותו מקום, עם גבולות ברורים והבנה של המתרחש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>