מתל אביב לשוויץ בשעתיים. ברכב.

ינואר 22, 2015

בשנה שעברה לא היינו מוכנים כ"כ לסופה החמורה ביותר מזה 50 שנה (לטענת המומחים). ירושלים הייתה נצורה, צפת כוסתה בשלג ומכוניות ננטשו על כבישים שנסגרו ללא התראה. גם אני לא הייתי מוכן לסופה ולמראות שהיא הביאה איתה ובין עבודה למחוייבויות אחרות, לא הצלחתי להוציא את עצמי מהבית לשחק עם המצלמה בשלג.
השנה, לעומת זאת, היה רושם שכולם היו מוכנים עד הגג: מפלסות תוקנו, עיריות אגרו שמיכות ותנורים והמכולות בירושלים התרוקנו ממצרכים מפחד למצור נוסף. על אף שסיימתי ללכת את שביל ישראל ימים ספורים לפני וכל מה שבאמת התחשק לי היה להתכרבל מתחת לפוך עם ספר, לא עמדתי לתת להזדמנות הזו לחמוק ממני שוב.

udig_150109_027

מושב אמירים צופה לכינרת המעוננת

ארזתי תיק, לקחתי מצלמה ונכנסתי לאוטו. עוד לא ידעתי אם פניי מועדות צפונה או דרומה (התראות על שלג בהר הנגב יצרו אצלי קונפליקט קשה…), אבל אחרי כמה שיחות טלפון החלטתי ללכת על בטוח: הגליל והגולן כמו שלא ראיתי אותם מעולם.
udig_150109_042

udig_150109_066

אירופה זה פה

מוקדם בבוקר למחרת ירד שוב שלג בצפת. זה היה הסימן שלי לעשות את דרכי לכיוונה. הדרך זימנה לי את ההבלחה הראשונה של היום לאירופה: אמירים, הממוקם על מדרון שפונה לכינרת, התחפש ל- Talloires שלגדות אגם אנסי: בתי המושב נדמו כבקתות עיירה לשפת אגם אלפיני. הכנרת גם היא כוסתה בעננים ורק קרן שמש אחת ויחידה נצצה במרחק על פני המים.

udig_150109_123

udig_150109_131

udig_150109_136

udig_150109_178

כלבים מתחברים לשורשיהם הפראיים ביער ביריה

כמה דקות אח"כ נגוז חלום צפת- ניידת חסמה את הכביש בדיוק בשביל למנוע מאנשים כמוני לעלות לעיר. המשכתי צפונה בלי מטרה ברורה ומיד אחרי שעברתי את הפנייה לצפת, הכתה בי הסופה במלוא עוצמתה. כמו דורותי, היא תפסה את דמיוני ושלחה אותי למקום אחר לגמרי. יער ביריה נהפך לבר האירופאי, מכוסה כולו תחת שמיכה עבה של שלג. פרות הסתובבו בחופשיות בשטח, אוכלות להנאתן וגועות אחת לשנייה בשביל לשמור על קשר. זה בפני עצמו היה מראה כמעט דימיוני עבורי: הרי באיזור המרכז פרות אפשר למצוא רק ברפתות התעשייתיות הנוראיות, שבינן לבין היער המופלא שבו טיילתי אין ואף לא את הקלוש שבקשרים.

udig_150109_241

כרמי דלתון

udig_150109_413

הירדן ההררי

אז הגיע האירוע שממש זרק אותי לאיזה יער מרוחק הרחק מכאן: פגר עגל חצי אכול ולהקת הכלבים שכנראה אחראית לחצי החסר. שמעתי שלעיתים חקלאים משאירים פגרים זרוקים בשטח על מנת שיחוסלו על ידי אוכלי הנבלות, אבל מעולם לא ראיתי את זה במו עיניי. בן תערובת שחור, כנראה חזק וחסר פחד יותר מחבריו, קרע מהפגר חתיכה אחרי חתיכה. המבט בעיניו היה פראי ומהופנט, כאילו ריח הדם העלה בו את כל האינסטינקטים החייתיים שנרדמו אצלו במשך דורות של חיים בקרבת האדם. היער הקפוא, הפרות החופשיות והסצינה הזו- כולם הרגישו לי כמו חתיכת אירופה.

udig_150109_500

אחרי שהתפזרה לה הסופה, משאירה מאחוריה כסות לבנה, המשכתי לנסוע צפונה. כרמים לבנים מסגרו את הכביש ובדרך לעלות לגולן, עצרתי בירדן ההררי, לראות אותו זורם במלוא עוזו ומתפתל בטרם יצנח לעמק הירדן.
הגולן היה לבן כולו. שתי פרות רעו להן בזמן שהשמש החלה לערוב, צובעת את השלג בגוונים צהבהבים. עוד הספקתי לעלות להר בנטל לפני שקיעה, לצפות על דרום סוריה ולהגות בעגמומיות על הזוועה שמתרחשת בתוך כל היופי הצחור הזה. הייתי בטוח שהקור והשלג ידוממו את היריות, אבל טעיתי מרות. ברגע ששקעה השמש, הדי יריות ריסקו את השקט השברירי שהשליט הלבן- תזכורת עצובה לכך שאני עדיין במזרח התיכון המשוגע.
udig_150109_545

udig_150109_571

udig_150109_617

מרום גולן

עם אצבעות ובהונות ללא תחושה, רצתי למטה במהירות. לא רציתי לשבור את האשלייה בכזו פתאומיות. התמונה האחרונה שנצרבה בזכרוני היא של קיבוץ מרום גולן, מעגל של אור בינות השממה המושלגת. את זה לקחתי איתי הבייתה.

2 תגובות “מתל אביב לשוויץ בשעתיים. ברכב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>