שביל ישראל, שבוע שני: הגליל התחתון ו"האחר הוא אני"

פברואר 17, 2015

שבוע ראשון חלף עבר ואיתו נשאר מאחור הגליל העליון. ההליכה ברגל גוררת איתה חוויות עם כל צעד. כל מבט וכל פסיעה מורגשים בגב, ברגליים, בכתפיים. יבלות מתחילות ועוברות, שפשופים ושריטות- כולם סיפורים קצרים וחוויות חולפות שקורים מדי יום ומתחדשים מדי שעה.

udig_141031_859

רועה צאן ליד הכינרת

בשבוע השני של השביל ירדנו מהגליל העליון לתחתון. שינוי תוואי השטח היה מורגש- קשה פחות, בוצי יותר. פחות קשוח ויותר מקבל לגוף ולתיק. וגם האנשים התחילו להשתנות לנו: התחלנו לשמוע יותר ערבית (בדואים, דרוזים, מוסלמים וכו'). לפני הקטע בסיפור שבו אביא את הבשורה הערבית, אספר על המפגש שהיה לנו בכפר קיש בסופו של יום מתיש מאין כמוהו בבקעת יבניאל. עצרנו את הרכב של אוסנת ונועם בשביל הכוונה למקום שבו תכננו לישון. אחרי שהסבירו לנו הם המשיכו לנסוע, עצרו, חזרו אלינו והזמינו אותנו להתארח בחדר הפנוי שלהם. "אתם נראים לנו עייפים. רוצים לישון בחדר אמיתי הלילה?"

udig_141102_123

תצפית לתבור מהבית של אוסנת ונועם

לקחנו יומיים מנוחה אצל מארחינו היהודים, ואחריהם יצאנו לטפס להר הכי כיפתי בארץ, לפגישה עם ישוע: ביום בוצי וגשום הגענו לכנסיית ההשתנות בפסגת התבור. הסיפור בברית החדשה מספר שפה השתנה ישוע סופית מבן תמותה לבן האלוהים. בשביל משנה תוקף למאורע, היה צריך הכותב קצת ניים דרופינג ולכן זימן גם את אליהו ומשה להיות נוכחים בסיפור הזה.

udig_141103_165

ג'יזס אנד פרנדס

כשסיימנו, השעה הייתה 13:00- מאוחר מכדי להמשיך כשעובדים עפ"י שעות האור בשעון חורף. אוכל ומים היו לנו, רק מקום לינה לא היה. את האוהל השארנו מאחור לטובת תיק מופחת משקל, ולכן הגשם שירד לסירוגין (וחזירי הבר…) לא איפשר לנו להיזרק סתם כך ביער. סיבוב בפסגת ההר והתייעצות קלה עם אפליקציית "עמוד ענן" הביאו אותנו למערה מתחת למנזר הפרנסיסקני. לאחר סקירה זריזה גילינו שהיא 1. יבשה. 2. נקייה. על כך- שם נשארנו לישון.

udig_141103_195

רותם במערה, לפני בוא היתושים.

מה שהתחיל כפנטזיה רומנטית על שינה במערה, הפך עם החשיכה לסיוט אכזרי. היתושים, כך התברר, גם אהבו את המערה הזו. היה חם מדי מכדי להתכסות עד מעל לראש בשק"שׁ ועקוץ מדי מכדי להישאר מחוצה לו. הפיתרון שמצאתי היה לישון בחוץ, ברוח, כי יתושים לא אוהבים רוח. הצלחתי לתפוס שעתיים שינה לפני שהגיעו ענני הגשם והבריחו אותי שוב פנימה. איכשהו, צלחתי את הלילה. רותם, שלא יצאה החוצה, קמה עם עין נפוחה שלא נפתחה מרוב עקיצות…

udig_141104_006

כולתום המקסימה, כפר שיבלי

כפיצוי על הלילה המסוייט, קיבלנו יום מלא שמחת השביל. ברידתנו לשיבלי, הכפר הבדואי שלמרגלות ההר, קיוינו למכולת בהישג רגל. התבדינו. כולתום, אישה ירוקת עיניים ונעימת הליכות, ישבה בחוץ ומיינה עשבי בישול. אחרי שראתה אותנו הולכים הלוך ושוב אובדי עצות, הכניסה אותנו למרפסת והוציאה לנו ארוחת בוקר של מלכים: ירקות, לאבנה, פיתה, שמן זית. מה עוד צריך? אחרי שוידאה שאכלנו לשובע, שלחה אותנו לדרך עם תפוחי ענק שכל אחד מהם יכל להיות ארוחת צהריים בפני עצמו. אחרי אובדן הזמן של היום הקודם, חיסכון של שעה וחצי לקניות וא. בוקר התקבל בברכה. אם להוסיף על זה את החברה והאירוח- פרייסלס.

udig_141104_022

יער בית קשת

נקודת היישוב הבאה שלנו הייתה נצרת עילית, ששמה הוכתם בעקבות שמעון גפסו, ראש העיר המושחת (לכאורה), הגזען (בפועל) והמקורב למירי רגב (פגם שאין כפרה עליו). בעודנו מתקרבים לעיר, גאתה בי תחושת המיאוס. כל מה ששמעתי על האיש ועל התמיכה שקיבל מגזעני העיר, צף ועלה בי. במקביל, התבשל אצלי עוד משהו: במפה הייתה מסומנת מסעדת חומוס בעין מאהל, בצמוד לכניסה לנצרת עילית. דיסוננס שיצר פעילות מעיים ערה מעורבת בתודעה שיוויונית כלל ישראלית.

udig_141104_072

עין מאהל

צעדנו בגאון אל תוך עין מאהל ועל הכביש הראשי, משמאל, חיכה לנו הבעלים של המסעדה. נאום השיכנוע כבר היה מוכן בפיו, אבל חסכנו לו את המאמץ: מבלי לחשוב בכלל הורדנו את התיקים בפנים והתיישבנו, רעבתנים ומזיעים.

כיבדו אותנו כיד המלך ובעודנו שואבים את התקרובת, ראינו שהתפתח דיון ער בין שני בעלי המקום. אחרי כמה דקות שאל אותנו אחד מהם בעברית: "נכון שאתם הולכים ברגל עד אילת?"

"בשאיפה, זה מה שיקרה" ענינו. תדהמה. הבחור בא והתיישב איתנו.

"איך תלכו עד אילת?" שאל. "מה תאכלו? איפה תטעינו את הטלפונים (השאלה הזו חזרה יותר מכל שאלה אחרת במהלך השביל)?"

שיחה ערה התפתחה. אנחנו סיפרנו על עצמנו, שני החבר'ה סיפרו על המסעדה, המשפחה והסוסים שלהם. המון קבוצות שביליסטים עוברות אצלם, אבל לא הרבה שהולכים את המסלול ברצף. לפתע הבנתי דבר שדי הדהים אותי: בעצם, על אף האינטראקציה הקרובה שיש להם עם צועדים, הם לא באמת יודעים הרבה על השביל. לא מבינים כ"כ את הקונספט, למה לעשות דבר כזה או איך בכלל זה קורה. בדיעבד, לכל אורך השביל לא פגשנו אף דובר ערבית שפת אם שיצא לטיול ארוך בארץ. ראינו משפחות שהלכו קצת מפה לשם או חבר'ה עם ג'יפים, אבל אף לא אחד עם תיק על הגב ונעלי הרים. אז אולי באמת יש פה הבדל תרבותי עמוק, אבל הרגשתי שמעבר לזה היה פה עוד דבר: היכולת הבלתי רגילה שלנו ליצור ניתוק מוחלט בין אוכלוסיות. מאות יהודים ועשרות מטיילים בודאי באו בדלתות המקום, אכלו, קישקשו והחליפו מילות נימוסין כדי להרגיש פלורליסטים ומשוחררים מדעות קדומות. אבל, כך הסתבר, אף לא אחד מהם ישב לדבר עם השניים הללו ממש. כאנשים, לא כערבים. אחרת, אני לא מוצא הסבר לזה שעד לשיחה איתנו הם ידעו כ"כ מעט על מה שאנחנו עושים.

ובכלל, כמה מאיתנו מכירים את ה"אחר"? יש לנו דעות כ"כ מוצקות "עליהם" ועל מה ש"הם" חושבים או רוצים או אומרים, אבל האם דיברנו פנים מול פנים "איתם"? האם אנחנו, כחברה, מסוגלים לקבל אל קרבנו הישראלי את הפלסטינים הישראלים? מתי תחדור להכרתנו הקולקטיבית העובדה שהם לא "ערבים ישראלים" (באותה מידה שאנחנו לא קוראים לעולי מרוקו "ערבים יהודים"), אלא שמרביתם מזהים עצמם כפלסטינים ישראלים, המשתייכים ללאום הפלסטיני וחיים בישראל? ומה עם הדרוזים? והבדואים? שמשרתים איתנו בצבא וסובלים לא הרבה פחות מגזענות והדרה מהחברה הישראלית? ומתי אותה חברה, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת (פחחחח), תצליח לדבר על "אנשים" או אפילו על קבוצות ולא על "ערבים", כמו שכל הנתניהואים והבנטים רוצים שנחשוב? כמה חודשים אחרי היום הזה נתניהו נשא עוד נאום הפחדה להמונים שבו הוא כרך את דאע"ש, חמאס ואבו מאזן תחת עטיפה אחת. ערבים הם ערבים הם ערבים. ובנט גרסת 2015? הם כולם גנבי מכוניות נכלוליים. הם. הערבים.

התקופה שבה הלכתי את השביל הייתה אחת המפחידות ביותר עבור כל דובר ערבית בארץ ואחת החשוכות ביותר עבור כל ישראלי. ודווקא בגלל זה ערבו לי במיוחד הפגישות שזימן לנו אותו היום.

udig_141105_208

פועלים בכעביה

udig_141105_203

כעביה, ביום שאחרי משהד

רשמתי את המקום ברשימת המקומות לחזור אליהם בתום השביל והמשכנו בדרכנו לכפר הערבי משהד.

ספר ההדרכה, המפה וגם חבר שהלך את השביל קצת לפנינו- כולם אמרו שהדרך לא משהו: הסימונים מחוקים, התושבים לא נעימים והנוף מחורבן. בלי ציפייה רבה לבאות ועם הרבה חומוס בבטן, הגענו להמולה של משהד. בניגוד לתחזיות העגומות, מוכרים חייכניים בירכו אותנו בהינד ראש וילדים קטנים רדפו אחרינו בשביל להגיד "שלום". נשמע כמו אחרית הימים? זה היה רק הסיפתח לקראת פסגת מפגשי היום: רותם נזכרה שהיא צריכה פנקס. על הדרך הייתה חנות מכשירי כתיבה. נכנסנו פנימה ובירכנו לשלום את המוכר, שישב באפלולית החנות וצפה בטלויזיה. מאותו הרגע, התרחש קסם: המוכר קפץ על רגליו, הוריד מאיתנו את התיקים, הדליק את האור וביקש שנשב לנוח ולשתות איתו קפה.

udig_141104_083

מואפק מדפדף בספר האורחים שלו

מואפק הוא, כהגדרתו, "שליח של הפצת אור וטוב בעולם". לשעבר מחנך בבי"ס שהחליט לפרוש כשהבין שהבדל בשנים בינו לבין התלמידים גדול מדי לטעמו. מאז פתח קיוסק ואח"כ את החנות ותמיד יש לו ספר מבקרים בהישג יד עבור כל מי שמבקר אצלו. הוא הזמין אותנו לאכול (יציקת החומוס עוד טרם משה מהמעי הגס) ולא נתן לנו ללכת לפני שעשה לנו סיור בביתו, שכלל סקירה היסטורית של המשפחה וסיפור מקסים על הוריו והבית. גם מואפק לא ידע הרבה על השביל והרעיון ללכת ברגל ממקום למקום בארץ נראה לו קסום ומוזר עד כדי כך שהוא ניסה לשכנע את אישתו שיצטרפו אלינו לקצת. היא לא הביעה התלהבות, אז במקום ניהלנו סיעור מוחין לגבי האפשרות שהוא יהפוך למלאך שביל. קסם לנו עד אין קץ הרעיון של מלאך שביל פלסטיני במשהד. בקרוב אצטרך לקפוץ לביקור לראות אם זה אכן יצא לפועל.

udig_141104_082

3 תגובות “שביל ישראל, שבוע שני: הגליל התחתון ו"האחר הוא אני"

  1. נמרה

    מקסים. מעורר מחשבה. נראה לי שצריך להמליץ לכל ישראלי לעשות השביל ולפגוש אנשים – אבל לפגוש באמת, ממקום פתוח, מתעניין, שוויוני.

  2. דוד גורן

    אודי חמוד, הבלוג מרתק. התמונות מקסימות ומעוררות חשק עז לקפוץ לשם. והתוכן כל אך אתה וכל כך נכון. התרגשתי לראות ולקרוא ולהיות אתך שם על השביל

  3. רינת אמתי

    מאוד מזדהה עם הגישה שלך לאנשים, למרות שפוליטית בוחרת במשהו אחר לחלוטין. מאמינה שפתרון יגיע רק בדרך של בנט, כי הוא אמר לנו לא להתנצל, והוא כל כך צודק לפי דעתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>