ארכיון חודשי: אפריל 2015

udig_150421_224

דיווח מטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי

והרי בשורה מרעישה: למי שמת כבר לא אכפת. לא אכפת לו שמכבדים אותו או שמלגלגים עליו, לא אכפת לו אם חברים שלו התחתנו או ילדו ילדים. אפילו לא אכפת לו אם הוא נקבר בהר הרצל או מחולק לתלמידי רפואה שיחתכו אותו לחתיכות. אתם יודעים למי כן אכפת? למי שעדיין חי: למשפחה ולחברים שאהבו ורצו וקיוו ושהוא חסר להם. להם אכפת מאוד, אפילו. המסקנה המתבקשת, אם כך, היא שטקסי זיכרון צריכים להיות רלוונטים ומכוונים לחיים, לא למתים. אבל לא כך הוא הדבר ואפילו- ההיפך המוחלט. המסר היחידי שקיים בטקסי הזיכרון הממלכתיים הוא שחבל על מי שמת (כמו האימרה הפולנית), אבל לא חבל מספיק כדי שנסיק מזה מסקנות לגבי החיים שלנו. הם היו אנשים מדהימים עם עתיד מזהיר לפניהם, הם יכלו לשנות את העולם. הם כתבו ושרו, אהבו ושמחו ואז- נלקחו מאיתנו, כאילו בגלל כוח עליון בלתי ניתן לשינוי. אתן, אימהות יקרות, צריכות להמשיך לשלוח ילדים לירות ולהיירות בגלל גורל אכזר שנגזר עלינו משמיים. אתם, אבות, צריכים להמשיך להיות חזקים נוכח האובדן והשכול. אנחנו מחבקים אתכם, אבל בבקשה לשלוח גם את הילד הבא למען הגנת העם והמולדת. אין מה לעשות, ככה זה ולא ישנה כלום. לא ניסינו באמת לשנות משהו, אבל אנחנו יודעים שאם נשנה זה לא יעבוד- אז תמשיכו לשלוח במטותא.

udig_150421_210

הוכחה ניצחת לזה שאלה רק ימנים שלא עומדים בתור! :)

udig_150421_230

המארגנים לא ציפו למאסת האנשים שהגיעה השנה והיו כאלה שנאלצו להישאר בחוץ

נמאס לי מזה. נמאס לי שמנסים לדחוף לי לגרון שאוטוטו קמים עלינו לכלותנו ולכן עלינו להמשיך ולקריב ילדים למולך. עובדתית, מצבנו הבטחוני מעולם לא היה טוב ובטוח יותר. מעולם! האם יש איזשהו כוח במזרח התיכון שמהווה איום קיומי? חד משמעית לא. ישנם איומים, ללא ספק, אבל הם אינם קיומיים. וגם אם נניח לרגע שאירן היא אכן סכנה גרעינית קיומית, גם אז אין לזה ולא כלום עם היומיום- או שנסכין עם זה או שחיל האויר יפציץ. בכל מקרה, לאזרחי ישראל אין מה לעשות עם זה ובודאי שזה איום שונה לחלוטין מהקונפליקט עם הפלסטינים או חיזבאללה או מי שלא יהיה.

udig_150421_219

ומי בא לבקר? גופשטיין וחבורת הברברים העליזה! בסוף הפוסט יש וידאו שמדגים כמה מהפנינים שהפיקו פיותיהם של העומדים מעבר למחסום.

udig_150421_203

והייתה הבחורה הנחמדה שלא הייתה סגורה על מי זה גופשטיין ורצתה ללכת לדבר איתם. אולי הם יקשיבו?

udig_150421_213

והיו שתי בחורות חמודות שפשוט צעקו חזרה

אז מספיק, השנה לא השתתפתי באורגיית השכול הלאומית. הלכתי ליום הזיכרון האלטרנטיבי של "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות", שני ארגונים שחבריהם מכירים זה בשכול ובכאב של האחר ומטיפים לדבר אחד: הפסקת ההצטרפות של משפחות נוספות למעגל השכול. אין "למען העם והמולדת", אלא רק "שלא יהיו עוד". הם הבינו, בדרך הכי קשה, שאין אדמה קדושה, עם קדוש או ספר קדוש- רק דבר אחד הוא קדוש: החיים. אלה אנשים שיקיריהם נחטפו מהעולם הזה בנסיבות נוראיות והצליחו לקומם את עצמם מאפר השכול ולצעוק ביחד שזה פשוט לא שווה את זה. שחייבים אחרת- ועכשיו. במסורת היהודית יש נטייה לשאוף למטרה נעלה ולא מושגת, מן חלום רחוק שלא אמור להיות מוגשם באמת אבל הוא שם כציון דרך. אנחנו אוהבים להגיד שכל הישראלים רוצים שלום ("אלה הם שלא"), אבל זו אחת מהמטרות שאנחנו לא באמת חושבים שנגיע אליהן. שלום זה חשוב, אבל מישהו אחר כבר יביא אותו. אולי עוד מאה שנה או מאתיים, מי יודע? במשך מאות בשנים יהודים שאפו וחלמו על ירושלים, אבל לא הגיעו אליה. למה? גם בעבר, מי שבאמת רצה יכל להגיע, בדיוק כמו שמוסלמים עשו את החאג'. אבל ירושלים הייתה מצויינת בתור החלום הבילתי מושג, בדיוק כמו השקט והשלווה שאנחנו שואפים אליהם (האם?) במזה"ת.

udig_150421_222

udig_150421_232udig_150421_249

בטקס האלטרנטיבי המסר היה ברור- לא עוד הקרבה. לא עוד שפיכות דמים. לא "יום אחד" ולא "אם"- עכשיו ומיד. יש בעיות וחילוקי דעות, אבל מי שרוצה יוכל לפתור אותם. רק צריך לרצות ועוד יותר- לרצות לעשות. לדרוש ולצרוח בלי לחכות שמישהו אחר יעשה. את המחיר האולטימטיבי כבר שילמנו, אין צורך להמשיך בו. העבר קשה ומכוער, אבל העתיד והחיים שבעולם הזה חשובים עשרות מונים. צריך לעשות ולתקוע על כך בשופר גדול: להכיר את האחר, לקבל אותו כשווה. להכיר אותו כאדם, לא כסטראוטיפ.

udig_150421_233

לא הכל היה מושלם בטקס: היו קטעים שנידמו כמו נאום מול האו"ם בנוגע לכיבוש. גם לא הייתה כל התייחסות לאחריותם של המנהיגים הפלסטינים למצב הנוכחי. אני האחרון להוריד באחריותה של ישראל והכיבוש למצב, אבל אם שיוויון- אז שיוויון. אני מאמין שכשישבר הטאבו, הטקס הזה יכול לדבר להמון אנשים, אפילו מהימין. קריאה לסוף לאלימות היא לא קריאה פוליטית וראוי שתישאר כך, על אף הקושי הגדול לעשות זאת במציאות הישראלית- פלסטינית.

udig_150421_240

מסר מדזמונד טוטו, ממנהיגי ההידברות בדרום אפריקה עם תום האפרטהייד

udig_150421_235

נלקחו או ניתנו? האם אנחנו, כחברה, אמרנו להם "לא, אל תמותו בבקשה. אנחנו רוצים שתקדישו את חייכם להגנת המדינה ובנייתה, לא את מותכם. תישארו איתנו, תבנו סטרטאפ או תגדלו מלפפונים, תולידו ילדים ותחנכו אותם להיות אנשים טובים. זה מה שציונים אמיתיים צריכים לעשות". לא, זה לא מה שאמרנו. אמרנו "החיים כיהודים וכישראלים הם רדיפה אחת מתמדת. רוצים להשמידנו מאז ולתמיד ואתם צריכים להיות מוכנים להגן על הבית בגופכם ובנפשכם". אני לא מוכן להקריב- תמצו את כל האפשרויות, הקיימות וגם אלה שעדיין לא קיימות, ורק אז תקריבו.

udig_150421_244

ילדה. בעזה. מאחלת לנו חג שמח. מעזה.

נ.ב.
אחת הביקורות שהוטחו בטקס היא שיש בין המשפחות הפלסטיניות כאלה של מחבלים מתאבדים, דבר שיש בו פגם לכאורה: האם אנחנו מתאבלים על מותם של הרוצחים? אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני יכול לומר שהלוואי ואכן יש בין המשפחות כאלה של שאהידים. הטקס זה, אני מזכיר, הוא עבור ה-ח-י-י-ם. ואם משפחה של אדם שהיה כ"כ מלא שנאה ויאוש בוחרת בחיים ובראייה אופטימית ומשותפת לשני העמים, זה הרבה יותר חזק ומשמעותי מכל אחד אחר. הטקס לא נועד להנציח את המתים או את אופן המוות, הוא נועד למנוע עוד כאלה.
נ.ב. 2

לקט קצר של החברים של גופשטיין. היה מאוד מעניין (ומבדר, למען האמת) לצפות בהם מהצד. הם היו אוסף מאוד אקלקטי של אנשים: שני חרדים (שלא אמרו מילה), הכרוז המתנחל (שכנראה במהלך הפגנות קודמות סיגל לעצמו טון מאוד ממלכתי לצעקות נאצה), כמה קלות דעת שהצליחו להנציח כמעט כל סטראוטיפ בספר ועוד בחור אחד שבאמת קרא קריאות שבר מדם ליבו (על אף שלא בצורה מאוד קוהרנטית). הדינמיקה שנוצרה הייתה מעניינת כי הם היו קומץ של 15 אנשים לעומת מאות רבות, ועם זאת כמעט ואף אחד לא ענה להם. אני מניח שלכולם עברה המחשבה בראש שמתמצה ב"למה?" (עם שווא מתחת ל-ל').  הרי אלה לא אנשים שבאו לדבר, אלה אנשים שבאו להוכיח עצמם לאלוהים (או להרגיש שייכות, כמו במקרה של הפרחות). למען האמת, זה הציק לי שאף אחד לא ענה להם (בסוף הסרט שומעים אינטראציה קצרה ביני לבין אחד מהם ומיד הגיעו שלושה שוטרים להרחיק אותי). אני חושב שזאת אחת הבעיות החמורות של השמאל:  אין לו את הרעל בדם למען המטרות שבהן הוא מאמין. אבל זה כבר פוסט אחר לגמרי…

השיעור היומי (או) איך היקום הזכיר לי את משמעות יום השואה

אני לא סובל ימי זיכרון ממלכתיים מכל סוג, ולכן לא זכרתי שערב יום השואה היום. גם ככה זה יום שכולו קליפה חסרת משמעות בעיניי: בצורתו הממלכתית והממוסדת הוא עוסק רק בתחושת הקורבנות (ולפעמים גם בגבורה), אבל נטול כל התייחסות להווה או לעתיד שלנו. כשיש ניצולים רעבים ללחם שקמלים בדירות מרופטות, בעוד שמשלחות ח"כים עסוקות בלנסוע לאושויץ בשביל להוכיח לעולם ש"עם ישראל חי" (תזכורת למי ששכח) או מוציאים מליונים בשביל לירוק לפולנים בפרצוף עם מטס צבאי מעליהם (תזכורת שניה), אז הממסד יכול לדחוף את היום הזה לאן שהוא דוחף את שאר סוגיות זכויות האדם. עלות הדלק שמטוס קרב אחד זולל בשעת טיסה יכול לפרנס ניצול אחד שנה שלמה.
"לזכור ולא לשכוח"? מה הלקח שהיום הזה אמור להזכיר לנו? האם אותו סיפור על הגרמנים חיות האדם והצאן לטבח- הסיפור שמאפשר לנו 70 שנה אחרי להמשיך לטעון שאנחנו, עם הצבא והמדינה וההייטק וארה"ב והכיבוש והגזענות- אנחנו בעצם הקורבנות פה? אז יום השואה לא מעניין אותי- כל דור הסבים שלי ניצולים ואני לא צריך את המדינה בשביל לזכור מה הם עברו.
היום, בעודי עורך תמונות, הרצתי ברקע הרצאת TED של פיליפ זימברדו, האיש שערך את ניסוי בית הכלא באוניברסיטת ברקלי והוסיף עוד הוכחה לכך שהנאצים היו רק בני אדם, כמו כולנו. הניסוי הוכיח שבמרבית המקרים הרוע הוא לא תוצר של האינדיוידואל אלא של הסיטואציה. במילים אחרות: כל אחד מאיתנו יכול להדרדר במדרון החלקלק בדרך אל הרוע. הרוע לא מתחיל אף פעם בלערוף ראשים, הוא מתחיל תמיד באדישות אליו. זימברדו מדבר על ברקלי ואמריקה, אבל אפשר להתאים את הטקסט לכל מקום ולכל אומה.
חיילי צה"ל שמתעללים בעצירים ויורים בקטינים בגב הם לא אנשים רעים, אלא אנשים בתוך מערכת שמכניסה אותם למצבים בלתי אפשריים ללא פיקוח. חייל אחד מתעלל, אבל 10 אחרים מסתכלים הצידה ומפקד אחד שותק, והם כולם לוקחים עוד צעד קטן להפוך לאותו המתעלל. זימברדו טוען שהגיבורים האמיתיים בעולם הם לא אלה שאנחנו שומעים עליהם, אלא אנשים פשוטים שמצדדים במוסר אל נוכח עוולות. הוא מריץ תוכנית בבתי ספר ללימוד הילדים איך להיות גיבורים- איך להתכונן לסיטואציה הזו בחייהם שבו הם יצטרכו לנקוט עמדה הפוכה לסביבה ולעמוד על שלהם.

מאוד התלהבתי מההרצאה ושלחתי אותה במייל לזוגתי היקרה קייטי, שיושבת כרגע מעבר לים. מיד אח"כ שמתי לב שבדיוק באותו זמן היא שלחה לי וידאו שנהיה ויראלי לאחרונה בארה"ב. נדהמתי לגלות שהוידאו הזה מדבר בדיוק על אותו הדבר. דיקסון ווייט, רדנק בהגדרה עצמית, מדבר על ההארה שהייתה לו כגזען בארץ שבה מתקיימת מערכת גזענית. במבטא דרומי כבד ומראה סטראוטיפי לדרום, ווייט מטיח מילים נוקבות ומדוייקות כשירה כתובה היטב הישר ללב הקונצנזוס הלבן של אמריקה.
"אתם לא רואים צבע עור?" הוא שואל בלעג את אלה שמעדיפים להתעלם מהמציאות תוך טענה שצבע לא משפיע עליהם. "אז תתחילו לראות!"  הוא יורה.

רציתי לכתוב כמה מילים בפייסבוק על זה ומיד קפץ לי פוסט של מישהי שהותקפה מילולית בטמבוריה בחיפה. יותר ממה שהיא הושפלה וכאבה את עלבונה, היא לא הצליחה לתפוס איך שאר האנשים בחנות לא אמרו מילה. מה, כולם חושבים ש"לכי להזדיין בתחת" כתגובה לתלונה על שירות זה לגיטימי? התגובה הראשונה לפוסט סגרה לי מעגל (ואני מצטט): "…מדובר כנראה באדם דפוק/ פסיכופט". חלק מההכחשה שלנו היא החלוקה הברורה ל"אנחנו" ו"הם". "אנחנו" לא עושים דברים כאלה ו"הם" כן. זימברדו מדבר על המושג "תפוחים רקובים"- ה"הם". גם השותקים בחנות הם "הם". וגם אנחנו לפעמים "הם", בכל פעם ששתקנו נוכח עוול ובודאי כשביצענו אחד.

הפוסט של מיכל

זאת המשמעות של יום השואה: האדישות היא הצעד הראשון בדרך אל הרוע. מה שצריך לזכור ולא לשכוח הוא שכל מה שדרוש לניצחון הרוע הוא שאנשים טובים לא יעשו מאומה (כנראה לקוח מהסרט "מלחמה ושלום").

לחשוב ש"יהיה בסדר" וש"זה לא ענייני" היו המחשבות של הפולנים שהריחו גופות נשרפות והסתפקו בלנקות את האפר מעל לגגות שלהם. "זה הם, זה לא אני" זה מה שחשבו הגרמנים שלא ניפצו חלונות בליל הבדולח ורק נשארו בבית בשביל לא להסתבך. בסופו של דבר, ההסטוריה היא ששופטת את האנשים שלא מצליחים לראות את התמונה המלאה מבעד למאורעות ההווה וטרדות היומיום. מישהו לידכם זרק הערה פוגענית וזולה לאישה ואתם שתקתם? אתם סקסיסטים אלימים. הישראלי המכוער היכה שנית ואתם רק הקלטתם בסמרטפון? גם אתם היכיתם.